סיפור אישי
תהליך השינוי דרך עיניהן של רונית - אמא מהקהילה ובתה אלכס
רונית
כשהבת שלי יצאה מהארון כטרנסית בגיל 15, הייתי בשוק מוחלט. הסתרתי את זה מכולם והייתי בטוחה שזה יחלוף. במשך שנתיים לא עשינו דבר, ובינתיים מצבה הנפשי התדרדר מאוד, עד כדי מחשבות וניסיונות אובדניים. פנינו לליווי מקצועי של מטפלת המתמחה במגדר.
כשעוד הרגשתי שבורה, מצאתי את "ברית הלביאות". הבנתי שמעל הכול אני מחויבת לבת שלי. את שיחת הטלפון הראשונה ניהלתי מהרכב מתחת לבית, בחושך ובחלונות סגורים, כדי שאף שכן לא ישמע. בשיחות עם אימהות אחרות הבנתי שיש מי שמבינות אותי בלי שאצטרך להסביר במילים.
כשהצטרפתי ללביאות הייתי בתהום, שבר כלי. עם הזמן התחלתי לנשום, מצאתי בי כוחות ולמדתי לתמוך בבת שלי. היום אני כאן כדי לעזור לאחרים, כי אני זוכרת מאין הגעתי. גם ברגעים הקשים אני יודעת שיש לי עם מי לחלוק. אני מודה לבת שלי, כי בזכותה הכרתי נשים מדהימות.
אלכס
מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני לא בן, רק לא היו לי מילים. בגיל 13–14 הכרתי את המונח טרנס ולבסוף הבנתי מי אני. יצאתי מהארון לראשונה בפני החברה הכי טובה שלי. היא הופתעה, אבל תמכה בי מאוד, והיא עדיין החברה הכי טובה שלי. אני ממליצה לבחור לצאת מהארון בפני מישהו תומך, גם אם הוא מחוץ למשפחה.
גדלתי בבית שמרני עם קשר חזק לדת, ופחדתי לספר. שמעתי שהרבה אנשים טרנסים נזרקים מהבית, ושקלתי פשוט לעזוב. בסוף החלטתי לנסות, והניסיון היה שווה את זה. היום אמא לגמרי איתי, ואבא לומד להכיר את זה שאני אלכס.
הדבר הכי חשוב במשפחה הוא קבלה. אם הייתי יכולה לכתוב את זה בשלט ניאון מהבהב, הייתי כותבת פשוט: לקבל. אמא עושה הכול כדי להבין וללמוד, והיא תמיד שם בשבילי. חשוב לי מאוד שהורים יהיו מעורבים בהסברה ובשינוי מדיניות. תמיכה של הורים היא נהדרת, אבל תמיכה של הסביבה הכרחית, כדי שלא נפחד לצאת מהארון ולא נפחד שיזרקו אותנו מהבית. אני שמחה ש"ברית הלביאות" קיימת ופועלת באופן אקטיבי לשנות את העולם.