אנחנו ברית הלביאות

בגיל 15 – הבת שלי יצאה מהארון כטרנסג'נדרית. עד אז כולנו התייחסנו אליה כזכר – על פי המין הביולוגי. לא היו סימנים לפני זה, לפחות לא שראינו. היא התחילה לשתף שהיא מרגישה בגוף הלא נכון. אני זוכרת שבמשך שנתיים לא עשינו שום דבר.
לקראת גיל 17 המצב הנפשי שלה התדרדר מאוד, עד כדי מחשבות ונסיונות אובדניים. בשלב הזה היא כבר ביקשה באופן מובהק להתלבש כמו בת ושנפנה אליה כבת. 

בשבילי זה היה שוק טוטלי. בכיתי בכי היסטרי. זה היה הדבר האחרון שחשבתי שיכול לקרות. רצתי למחשב לחפש מה זה טרנסג'נדר. הוצפתי במחשבות של מה יהיה? איזה עתיד צפוי לנו? איך נתמודד עם זה?  הסתרתי מכולם, לא שיתפתי אף אחד. הייתי בטוחה שזה יחלוף. 
במקביל פנינו לליווי מקצועי עם מטפלת המתמחה במגדר שידעה לזהות ולומר לנו שמדובר בדיספוריה מגדרית  (בהמלצתה בהמשך, הבת שלי התחילה גם טיפול תרופתי בהורמונים). 
כשאני מרגישה עדיין שבורה, במהלך שיטוט באינטרנט, מצאתי את ברית הלביאות. ראיתי, נכנסתי, וסגרתי את המחשב. עד שהגעתי למסקנה שאי אפשר יותר. הבנתי שמעל לכל אני מחוייבת לבת שלי ושלחתי הודעה ללביאות.
שיחת הטלפון הראשונה שלי עם "לביאה" היתה מהרכב מתחת לבית, בשקט, בחושך, עם חלונות סגורים – כדי שאף שכן לא ישמע. המון שאלות התרוצצו לי בראש. הייתי צריכה אוזן קשבת. 
השיחה הבאה, היתה עם עוד אמא של צעירה טרנסג'נדרית, ביום שישי באמצע בישולים. דיברנו מעל שעה. הבנתי שיש נפשות שמבינות עם מה אני מתמודדת. לא הייתי צריכה להסביר במילים, לא תמיד היו לי מילים. 

כשהצטרפתי ללביאות הייתי בתהום. שבר כלי. עם הזמן הרגשתי איך אני מתחילה לנשום. מצאתי בי כוחות והרגשתי העצמה נפשית. למדתי לתמוך בבת שלי, עם תובנות,רעיונות, עצות וכיווני מחשבה.

היום אני כאן לעזור ולתמוך כי אני זוכרת מאיפה הגעתי. אני זוכרת כמה היה קשה. גם היום, ברגעים המאתגרים מול הבת שלי, אני יודעת שיש לי עם מי לחלוק. כשאני רואה איפה אני היום זה נותן לי המון אנרגיה. הכל בזכות הלביאות.
כשהבת שלי באה למפגשים של הלביאות, היא רואה עוד חבר׳ה שחיים את החיים כמוה. 
אני מודה לבת שלי. בזכותה הכרתי נשים מדהימות, יפות מבפנים ומבחוץ, כל אחת בתהליך שלה.