אנחנו ברית הלביאות

"ברית הלביאות" הוא ארגון של משפחות לילדות, ילדים ונוער טרנסג'נדר ומגוון מגדר. מטרת הארגון – להטמיע תמיכה ואישוש של ילדים טרנסג'נדרים בקרב משפחות, מסגרות מוסדיות, והחברה הישראלית כולה וכך – לדאוג לרווחתם.

לביאות במצעד - אהבה שאינה תלויה במגדר

הסיפור שלנו

אנחנו לביאות! כמו הלביאות, אנחנו חיות כלהקה, אנחנו כאן כדי לתמוך זו בזו ובילדנו. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. אנחנו מאמינות בשיח רך ומכיל, אך לא מתפשרות כשצריך להילחם עבור ילדינו. אנחנו עושות הכל כדי לשמור על ילדינו ועלינו, לפלס להם את הדרך ולדאוג שיהיו להם חיים טובים, מוגנים ובטוחים, ללא פחד. כמו שמגיע לכל ילד בארץ ובעולם. כולנו עוברים רגעים מאתגרים, מרגשים ומופלאים כאחד, ואנחנו כאן כדי לעבור את הרגעים האלה יחד ולשתף זה את זה, כמו שרק משפחה יכולה. אנחנו מקור ידע עצום שמתרחב כל הזמן, והידע המצטבר שלנו סולל את הדרך, מזיז הרים ומשנה סדרי עולם. יחד, אנחנו חזקות, בלתי מנוצחות. יחד נתגבר על כל מכשול, נעבור דלת דלת, ונסביר לכולם, עד שכל העולם ישמע - יש מקום לכולם. ילדינו מושלמים כפי שהם. הגיע הזמן לאפשר לגיוון מגדרי פשוט להיות.

חזון ברית הלביאות 2

החזון שלנו

אנו מאמינות שלכל ילד ולכל אדם, יש זכות בסיסית להגדרה עצמית וביטוי של זהותו המגדרית. זהות זו יכולה להיות שונה מהזהות הביולוגית שיוחסה בלידה ואף להיות על פני הרצף המגדרי, דינמית ולהשתנות לאורך זמן. בכדי לאפשר שגשוג, התפתחות ורווחה, ילדינו זקוקים לתמיכה ואישוש ממשפחותיהם, מהסביבה שלהם (בית הספר, מוסדות רפואיים וממשלתיים) ומהחברה בכלל. בתמיכה הדדית, שיתוף הניסיון שנרכש בקהילה והידע המקצועי שצברנו, אנחנו פועלות ונמשיך לפעול למען קהילה חזקה, משפיעה ומשנת מציאות, עבור המשפחות והילדים שלנו, בכל פלחי האוכלוסיה.

הצוות שלנו

יחד, אנחנו חזקות. אנחנו בלתי מנוצחות.

תהליך השינוי דרך עינהן של
רונית - אמא מהקהילה ובתה לילית.

רונית

בגיל 15 – הבת שלי יצאה מהארון כטרנסג'נדרית. עד אז כולנו התייחסנו אליה כזכר – על פי המין הביולוגי. לא היו סימנים לפני זה, לפחות לא שראינו. היא התחילה לשתף שהיא מרגישה בגוף הלא נכון. אני זוכרת שבמשך שנתיים לא עשינו שום דבר.
לקראת גיל 17 המצב הנפשי שלה התדרדר מאוד, עד כדי מחשבות ונסיונות אובדניים. בשלב הזה היא כבר ביקשה באופן מובהק להתלבש כמו בת ושנפנה אליה כבת. 

בשבילי זה היה שוק טוטלי. בכיתי בכי היסטרי. זה היה הדבר האחרון שחשבתי שיכול לקרות. רצתי למחשב לחפש מה זה טרנסג'נדר. הוצפתי במחשבות של מה יהיה? איזה עתיד צפוי לנו? איך נתמודד עם זה?  הסתרתי מכולם, לא שיתפתי אף אחד. הייתי בטוחה שזה יחלוף. 
במקביל פנינו לליווי מקצועי עם מטפלת המתמחה במגדר שידעה לזהות ולומר לנו שמדובר בדיספוריה מגדרית  (בהמלצתה בהמשך, הבת שלי התחילה גם טיפול תרופתי בהורמונים). 
כשאני מרגישה עדיין שבורה, במהלך שיטוט באינטרנט, מצאתי את ברית הלביאות. ראיתי, נכנסתי, וסגרתי את המחשב. עד שהגעתי למסקנה שאי אפשר יותר. הבנתי שמעל לכל אני מחוייבת לבת שלי ושלחתי הודעה ללביאות.
שיחת הטלפון הראשונה שלי עם "לביאה" היתה מהרכב מתחת לבית, בשקט, בחושך, עם חלונות סגורים – כדי שאף שכן לא ישמע. המון שאלות התרוצצו לי בראש. הייתי צריכה אוזן קשבת. 
השיחה הבאה, היתה עם עוד אמא של צעירה טרנסג'נדרית, ביום שישי באמצע בישולים. דיברנו מעל שעה. הבנתי שיש נפשות שמבינות עם מה אני מתמודדת. לא הייתי צריכה להסביר במילים, לא תמיד היו לי מילים. 

כשהצטרפתי ללביאות הייתי בתהום. שבר כלי. עם הזמן הרגשתי איך אני מתחילה לנשום. מצאתי בי כוחות והרגשתי העצמה נפשית. למדתי לתמוך בבת שלי, עם תובנות,רעיונות, עצות וכיווני מחשבה.

היום אני כאן לעזור ולתמוך כי אני זוכרת מאיפה הגעתי. אני זוכרת כמה היה קשה. גם היום, ברגעים המאתגרים מול הבת שלי, אני יודעת שיש לי עם מי לחלוק. כשאני רואה איפה אני היום זה נותן לי המון אנרגיה. הכל בזכות הלביאות.
כשהבת שלי באה למפגשים של הלביאות, היא רואה עוד חבר׳ה שחיים את החיים כמוה. 
אני מודה לבת שלי. בזכותה הכרתי נשים מדהימות, יפות מבפנים ומבחוץ, כל אחת בתהליך שלה.

לילית

מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני לא בן. 
רק לא היו לי מילים. בגיל 7-8 לא ידעתי להגיד שאני בת – אבל ידעתי בוודאות שאני לא בן. את המונח טרנסג׳נדר הכרתי בגיל 13 או 14 וסוף סוף הבנתי מה אני. הלוואי והייתי יודעת להסביר את עצמי מוקדם יותר.  
יצאתי מהארון לראשונה לחברה הכי טובה שלי. זה היה שוק עבורה כי היא לא הכירה לפניי אף טרנס. זה לא היה שלילי, היא פשוט הייתה מופתעת. היא מאוד תמכה והיא עדיין החברה הכי טובה שלי. אני ממליצה לבחור לצאת מהארון בפני מישהו תומך, גם אם זה מחוץ למשפחה. 

 התלבטתי אם לספר לאמא. שמעתי שהרבה טרנסג'נדרים נזרקים מהבית. חשבתי שעדיף לקצר תהליכים ולעזוב. בשיחה עם חברה שלי, החלטתי ששווה לנסות. הניסיון היה שווה את זה!

שנתיים אחרי, סיפרתי לאמא שלי. ידעתי שהיא תקבל את זה יותר טוב מאבא שלי אבל עדיין לא הייתי בטוחה מה תהיה התגובה שלה. גדלתי בבית שמרני. פחדתי כי למשפחה שלי יש קשר מאוד חזק לדת.

 היום אמא לגמרי איתי. לאבא עדיין קשה לפעמים אבל הוא לומד להכיר שאני "לילית", שאני לא בן.

 הדבר הכי חשוב במשפחה זה קבלה. אם היית יכולה לכתוב בניאון גדול מהבהב הייתי כותבת פשוט: לקבל.  אמא עושה הכל להבין וללמוד את הנושא. כשאני אומרת מה עוזר לי להרגיש יותר טוב עם עצמי, היא תמיד שם. זה נחמד שהיא מנסה כל כך, שהיא מצאה קבוצת תמיכה שמנסה בנוסף לפעול לשינוי מדיניות כדי שיהיה לי ולילדים כמוני יותר טוב. זה כל כך משמעותי. כל כך חשוב שהורים יהיו מעורבים בשינוי מדיניות ובהסברה. שינסו לשנות את החוקים. שיפיצו את המידע. 
תמיכה של הורים זה נהדר. אבל תמיכה מהסביבה הכרחית. כדי שלא נפחד לצאת מהארון. שלא נפחד שיזרקו אותנו מהבית. 
הייתי רוצה לחיות בעולם ללא גבולות מגדריות, ללא משבצות שאסור לצאת מהן. אני שמחה על הקיום של ברית הלביאות.
הן מנסות באופן אקטיבי לשנות את העולם.